בס''ד

פרשת ויקרא תשס"ב

הרמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא מבאר שספר זה נקרא "תורת כהנים", שכן בו מפורט כל הנוגע למשמרת המשכן. אחרי שהושלם המשכן על כל פרטיו, התחיל בביאור עבודת הקורבנות שיכפר על העבירות, ולא יגרום חלילה לסילוק השכינה שהשיגו בבניית המשכן, ע"ש. וצריך להבין, איך משמרת המשכן ועבודתו יגרמו לשמירת שריית השכינה בישראל. וכן מדוע הדבר צריך להתבצע דווקא בצורה הזו.

ונראה לבאר לפי מה שפירשנו בפרשת פקודי. בניית המשכן הביאה למצב של שלמות, אשר הושג ע"י  כך שהתקבצו כולם יחד ותרמו מממונם ומנפשם למטרה העילאית. המצב הזה,  בו הוציא כל יחיד מהכוח אל הפועל את החלק האלוקי שבאדם, וצירופו לגוף אחד באחריות הציבורית, הביא לברכתו של משה רבנו, ובסופו של דבר להשראת השכינה. התוצאה הייתה שהמשכן נהיה למראה המשקפת את דרגתם ומעלתם של בני ישראל אז ולדורות, לטוב או חלילה לרע, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ע"ש.

אבל למעלה נשגבה זו אשר השיגו, ישנה נקודת תורפה מסוכנת. והיא הרגע שבו השלימו והשיגו את המטרה. כעת כל אחד חוזר הביתה למשפחתו, עבודתו, מחשבותיו ושאר עיסוקיו. היחד, ה"כולם כאחד", הולך ונמוג והופך להיסטוריה. האם זו הייתה הכוונה? איך משמרים מצב של שלמות, אשר בלעדיו אין השראת השכינה? איך גורמים למשכן להישאר מצורף מכל אחד ואחד מישראל, וממילא גם ימשיך להצטרף גם חלקו של הקב"ה?

על זה, מבאר הרמב"ן, בא ספר ויקרא. אמת היא שכל ישראל חוזרים לעיסוקיהם. אבל יש תורת כהנים ומשמרת המשכן, שמטרתה  לשמור על הכוונות של כל בני ישראל בכל אשר יפנו. הרי בניית המשכן הייתה רק דוגמא לעם הבא יחד למטרה אחת עילאית. התכלית היא שכל ישראל יעבדו את הקב"ה זה בשלו וזה בשלו, אך בסופו של דבר, כל המעשים יעשו לשם שמיים ויבואו יחד לריבוי שכינה בעולם והמלכת הקב"ה כמלך מלכי המלכים.

איך זה פועל?

מאז ישראל היו לעם, היה חלק אחד מהם והוא שבט לוי, אשר היה תמיד מנותק משאר בני ישראל. שבט לוי לא עבדו לפרעה במצרים, לא השתתפו בעגל, ובמשך כל הדורות לא הושפעו מהגוים כשאר בני ישראל. הקב"ה שם נר לישראל שיעבוד אותו תמיד רק במשכן, וכל אחד מהם בא למשמרת לשרת בקדש לפחות פעמיים בשנה. לא היה להם חלק ונחלה עם ישראל ולא עבדו לפרנסתם. ה' הוא נחלתם. אנשים אלו הם המשפיעים לכל ישראל. הם המזכירים להם תמיד את התכלית האמיתית של עולם המעשה. ואם תאמר, אולי חלילה יאבד הקשר ביניהם לשאר ישראל, שהרי כל ישראל עסוקים בפרנסתם וטרדות הזמן? לא. התורה צוותה על ישראל לתת מתנות כהונה ולוויה לשבט זה. כל זאת, כדי שישמרו על הקשר עם הכהנים והלווים, ולמען יושפעו מהם. לא שיהיו כמותם, שהרי אינם מבני שבט זה, אלא למען תהיה יראת ה' על פניהם תמיד לבלתי יחטאו. ולמען ידעו ישראל למה הם חיים על הארץ, למען הרבות שכינה בעולם דרכם, ולגרום לכל העולם להיות משכן אחד גדול לשמו יתברך. ע"י שיהיו מעשיהם מכוונים לשמו, יאמרו כולם מי כגוי הזה אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר נחלו מאתו יתברך.

המטרה העילאית היא ריבוי שכינה בעולם דרך מעשינו. להיות המשכן אחד ע"י צירוף קודשא בריך הוא וישראל ע"י אורייתא. אבל המטרות הקטנות המשתפות את הפרט לציבור, אינן פחות חשובות כדי להשיג את המטרה הנשגבה. לא בונים את העולם ביום אחד. האדם מתחיל לבנות את עצמו עם משפחתו. המטרות הן משותפות, והן המאחדות אותם. כאן, אומרים חז"ל, הוא מתחיל להיקרא אדם. כעת הוא מתחיל להבין את חשיבות עבודת הציבור יחד. מהשגת המטרות והסיפוק מהן בתחום המשפחה, הדבר עובר לידידים ששותפים למטרות משותפות אחרות. אך עדיין המטרה העילאית צריכה להיות אותה המטרה, אשר המטרות כולן מכוונות אליה, והיא הרבות כבוד שמים. כל זה יוצר הדדיות ושלום, שהוא שמו של הקב"ה. "שלום ביניהם שכינה ביניהם", כיון שבאו שני גופים נפרדים ושונים יחד למטרה אחת, המאחדת אותם. זהו הוצאת הכוח אל הפועל של החלק האלוקי של האדם. וכשהאדם עושה מאמץ שכזה, השכינה מצטרפת לבית הזה. וכשקשר זה גודל ופורץ החוצה, כשהקשר בין האנשים הוא כתוצאה של רצון להשיג מטרות משותפות לשם שמים ולא חלילה לתאוות האישיות, הקב"ה מצטרף ועוזר ליראיו.