בס''ד

בפרשה זו אנו לומדים על השלמת המשכן על כל פרטיו. מהמבנה עצמו עד הכלים העיקריים ועד הפרטים הקטנים. כלי המזבח, כלי המנורה וכו'. אך יתרה מזאת אנו מוצאים שבני ישראל הגיעו לשלמות שלא הייתה להם קודם לכן. הם הגיעו למצב שהתבטא בברכתו של משה רבנו לישראל, "ויהי נועם וכו'". הברכה נבעה מהמצב המסוים שנוצר ע"י השלמת המלאכה. וכן יש קשר הדוק בין ברכתו של משה לעצם השלמת מלאכת המשכן, שנעשתה בצורה מאד מסוימת, והיא שגרמה אח"כ להשראת השכינה ביום השמיני למילואים. ואברר עניין זה בעז"ה.

 כבר ביארנו בעבר שעניין המשכן היה להשרות שכינה בישראל ולהחזירם למעלת אבותם שהיו המרכבה לשכינה, הנתפסת בגוף הממשי. וכן הבאנו את הרמב"ן בהקדמה לספר שמות שברר את זה. כל ספר שמות הוא ספר הגאולה, וכל הפרשות עוסקות בבניית האדם והוצאתו מעבדות  לחרות. זה התחיל בהוצאה הממשית ממצרים, עם הנסים שהיו שם. וממשיך לבניית העם, והוצאת מצרים ממנו. והיינו להפוך אותם מעם של עבדים, לעם של בני מלכים. עם של מנהיגים משפיעים, שיש להם עד כדי שרי עשרות, שמשפיעים על העם. כח מנהיגות שדוחה את העבדות שפועלת מתוך השפעה מבחוץ בלבד. אנשים עם כח בחירה, שיבחרו לעבוד את ה' מרצון חפשי, עד שהגיעו להצהרה של "נעשה ונשמע".

 אחרי מתן תורה, לאחר שהבינו את הקשר בין האדם למקום, בפרשת משפטים, ממשיכה ההתפתחות להבנת כח הציבור, והערבות שיש בן האדם לחברו. רק אחרי כל זה התחילה בניית המשכן. והסיבה לכך היא, שהקב"ה רצה שהמשכן יהיה תוצאה של מצבם של בני ישראל, כעם מקבלי התורה וכורתי הברית עמו. כל מה שיחשבו בזמן בניית המשכן, וכל הצורה שבה יתנהגו האנשים והנשים אחד כלפי השני בעשיית המשכן, הכל יתבטא בתוצאה. ולא רק לאותו זמן אלא לדורות, תמיד המשכן יישקף את מצבם של ישראל ביניהם לבין עצמם, וכן בינם לקב"ה.

 בבניית המשכן כל אחד ואחת נתן את כל מהותו מהונו ואונו למטרה נשגבה זו. כולם באו יחד להעמיד את הצינור שיקשר בין הקב"ה לעולם. השלום ששרר שם היה ברמה כזו המתאימה לאנשים הרוצים רק לתת. וכמובן, שהוא ההיפוך מעבדים שאינם ברי נתינה, שאין להם משלהם כלום. בהשלמת מלאכת המשכן, בגמר העבודה, הגיע הזמן לראות את התמונה הגדולה שנוצרה ע"י כולם. להרגיש את הסיפוק של "הכולם כאחד". איך שהדברים השתלבו בצורה מושלמת, המצביעה על שלמות ואחווה בין האדם לחברו, שנובעת מהבנתם ואמונתם בקב"ה היוצר את כל.

 כשראה משה רבנו את התוצאה הזו בבניית המשכן ידע שעכשיו הם ראויים לשכינה. הוא ידע שהמשכן הזה ישקף תמיד את מצבם לטוב או חלילה לרע. "ופניהם איש של אחיו"  כתוצאה של שלום ביניהם שגורמת לשכינה ביניהם. והסיבה לכך, כי לא יכול להיות שלום ביניהם אם לא שמבינים את המטרה המשותפת, ושהיא לנגד עיניהם תמיד. "שויתי ה' לנגדי תמיד". הברכה היא "שתשרה שכינה במעשה ידיכם"  וההמשך הוא הביאור, "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו" שתהיה לנו אמונה בו יתברך ויהיה לנגדנו כמטרה תמיד. וממילא "מעשה ידנו כוננה עלינו", שמעשה ידינו יכונן אותנו כעם העובדים אותו בשלמות והיינו יחד כציבור הערבים זה לזה. וכל זה יגרום "ומעשה ידנו כוננהו", שמעשה ידינו יכוננו את הקב"ה, את השראת שכינתו בינינו, ואת גדלותו ואחדותו בעולם כולו.

 עוד בעניין זה: אנו מוצאים שהשכינה שרתה על המשכן רק ביום השמיני, כששרתו גם אהרן ובניו. והיינו-שכשמשה שרת ככהן וכנביא, הוא היה גם הנביא המייצג את הקב"ה בעולם וגם הכהן המייצג את האדם כלפי הקב"ה. כתוב במדרש שמשה רצה שימשיך להיות מצב זה, שיהיה אדם אחד עם שתי המעלות הקיצוניות, שהרי אין לך שלמות האדם גדולה מזו. אמר הקב"ה למשה, לא. יש נביא ויש כהן. השילוב בין שני האנשים הוא שיוצר שלמות. השלמות אינה מקשה אחת, אלא שילוב של שני פרטים או יותר היוצרים דבר שלם. הקב"ה לא רוצה את שלמות האדם אלא את שלמותו שלו ע"י האדם. וזה לא ייתכן להיעשות באדם יחידי אלא בציבור מאמין המביא את כל מה שיש לו כמו שהוא, ומשלים למטרה הנשגבה.