בס''ד

פרשת תצוה

פרשה זו מתחילה עם פרשת המנורה  ומסתיימת עם פרשת הקטורת. זה אינו מקרה. המנורה היא המסמלת את התורה: "כי נר מצוה ותורה  אור". היא מסמלת את הרוחניות השופעת ויורדת לעולם. את המציאות האלוקית, השכינה. הקטורת, לעומת זאת, מסמלת את הגשמיות, הממשיות שממנה העולם מלא, ושהאדם בכוח האלוקי שבו נותן לה משמעות ע"י שהוא מקדש את הגשמיות במעשיו ובמחשבותיו. הקטורת היא מבשמים שריחם הוא גשמי, אבל הוא  הקרוב ביותר לרוחני. (חוש הריח הוא הרוחני ביותר מכל החושים.)

הקטרת הקטורת והדלקת המנורה בוצעו בבת אחת. שניהן נעשו באותו זמן. "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה". בשניהם נאמר "אהרן", למרות ששתי העבודות האלו כשרות בכל כהן. והיינו שהכהן הגדול היה צריך לבחור באיזו עבודה הוא רוצה לעבוד. הקטרת הקטורת או הטבת הנרות. בפרשת בהעלותך כתוב "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", ואמרו חז"ל מלמד שלא שינה. ופרשתי שם "שלא שינה" דהיינו שתמיד בחר בהטבת הנרות על פני הקטרת הקטורת. למרות שעבודת הכהן היתה בעיקר בהעלאת הגשמי, כגון קרבנות וכו' וכן היה אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום שעסקו עם אנשים היה יותר מובן מאליו מאשר הנביא, (כעניין "חכם עדיף מנביא") אעפ"כ בחר אהרן במנורה -שהיא כנגד התורה והיא המחכימה- על פני הקטורת המעשירה. וזוהי המעלה בכך שלא שינה. הוא העריך יותר את המשמעות של החיים מאשר את הממשיות שבחיים, למרות שעבודתו הייתה דווקא התעסקות עם הגשמיות, והעמקת המשמעות בו.

ברם, חג הפורים הוא השמחה על כך שקבלו היהודים ולמדו את המשמעות האמיתית לחיים. והיינו שקבלו מרצון את התורה שקבלו כבר בסיני. התורה היא הדרך לחיות, אבל זה עדיין לא אומר שהאדם שלומד תורה ומקיים מצוות השיג את המטרה. האדם שלומד תורה שלא לשמה ח"ו אינו דומה ללומד לשמה. האדם המושפע אינו דומה למשפיע. המשפיע קובע את כח ההשפעה שיהיה לתורתו ומעשיו ע"י כוונותיו. המושפע הוא תורתו ומעשיו, הם רק תוצאה של המשפיע.

עמלק הם העם המסוכן ביותר שעמד כנגד ישראל. הוא לא רק עם בעל תאוות וחיים ללא יראת ה'. הוא מקור התאווה. הם המשפיעים לשאר אומות העולם. הם מקור הגשמיות אשר מנסה כל הזמן לחדור ולהתפרש על כל העולם ולכלות כל דבר משפיע אחר. ישראל הם משפיעי הרוחניות. עמלק הם ההפך הגמור. עמלק נלחמו בישראל ברפידים כש"רפו ידיהם בתורה". והיינו "זה כנגד זה עשה אלוקים". עד כמה שיש לנו כח לקדש את כל הגשמיות, אם זה אנו עצמנו, בתינו, מלאכתנו, ואפילו הבהמות שלנו, כך בכוחם לטמא הכל.

הקב"ה צווה את שאול המלך ע"י שמואל הנביא שיכלה את עמלק ויחרים את הכל- עד הבהמה האחרונה. והנה שאול לא שמע לה' והשאיר את הבהמות מכח השפעה של העם עליו. אמר לו שמואל הנביא "ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל". ענה שאול "ויקח העם מהשלל וכו' לזבוח לה' אלוקיך". הכל היה לשם שמים. אמר לו שמואל "הנה שמוע מזבח טוב". הקב"ה רוצה שתשמע בקולו והוא אמר להרוג ולהחרים הכל בעמלק, ואתה לא שמעת אלא במקום להשפיע על העם וללמדם מנהיגות כנגד ההשפעות השליליות של עמלק, עשית ההפך הגמור והושפעת אתה מהעם אשר הושפע מעמלק "ותעט אל השלל", בתירוץ שזה עבור הקרבת קרבנות לה'. וכיון שכך "וימאסך ה' ממלך".