בס''ד

"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם". "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם".

 נחלקו המפרשים בחטאם של בני אהרן. יש שפרשו על שהורו הלכה בפני רבם, ויש שפרשו על שנכנסו למשכן שתויי יין, ועוד.פרשה זו כולה זקוקה לביאור: מה חשבו נדב ואביהוא, למה התכוונו בהקטרה זו, ומה הייתה טעותם?

למה נענשו ע"י יציאת האש מלפני ה', ודווקא באותה האש שיצאה ואכלה את הקורבנות ע"ג המזבח?

ומהו שאמר משה לאהרן "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" שגרם לאהרן לשתוק?

 ויש לבאר עניין זה ע"פ דברי הרמב"ן אותם הזכרנו בפרשות קודמות. כאן ממשיכה התורה לבאר את משמרת המשכן. אותו המשכן שמהווה יסוד ואש תמיד עבור המשך ההשפעה על בני ישראל בפרט, ודרכם לעולם כולו בכלל.

המשכן בנוי משורשיהם של כל הדברים הקיימים בעולם. ומיסודו של אותו דבר במשכן, הוא מושפע ומקבל את כוחו ומטרתו. לדוגמא: המנורה-העומדת בדרום- היא כנגד התורה, ולכן "הרוצה להחכים ידרים". כל העבודה במשכן היא עבור שימור אותה אמונה שהייתה לישראל בהשלמת המשכן, שגרמה להשראת השכינה באותו זמן. עבודת המשכן משפיעה על ישראל שיכוונו את כל מפעלם לשם ה', והיא היא השראת השכינה בכל אשר יפנו, כברכתו של משה בפרשה זו: ויהי נעם וכו'.

 אך למרות שהכל מושפע ישירות מהמשכן, ישנו משהו במשכן שדרכו ראו בני ישראל בפועל את השראת השכינה בפעם הראשונה. זוהי האש. בפרשת תצוה, הקב"ה אומר למשה "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי". ופירוש הדבר הוא שהמשכן יוקדש ע"י שישראל יראו בו את השכינה. ומיד אח"כ באה הפרשה של הקטרת הקטורת. ומסביר הרמב"ן, שלמרות שפרשת הקטורת מיקומה עם שאר הכלים שהיו בתוך המשכן פנימה, פרשה זו נכתבה כאן אחרי הכל. והיינו, כדי להדגיש את עניין הקטורת. הקטורת נעשתה במתכונת מיוחדת ע"פ ה', שתעלה לריח ניחוח. מקום הקטרת הקטורת הוא על המזבח הפנימי בלבד ואסור להקטירה במקום אחר. וכן אסור להקטיר על מזבח זה שום דבר אחר שהוא זר לו. ויש עוד דבר, שאינו פחות חשוב: האש. אין להביא אש זרה לקטורת. אש לקטורת נלקחת מלפני ה', דהיינו מעל גבי המזבח שהגיע מלפני ה'. פרשה זו נאמרה כאן לומר שע"י הקטורת יקודש המשכן, יראו הכל את כבוד ה', וייראו ממנו.

 התורה מאריכה במיקום המזבח הפנימי "לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפרת אשר על ארון העדות". ואומר הרמב"ן שגם זה כדי להדגיש שהקטורת הוא הדבר שדרכו יראו את השראת השכינה במשכן בפעם הראשונה. הקטורת מראה על מדת הדין כ"ישימו קטורה באפך", וכאן דרך הקטורת במעשה של נדב ואביהוא, ראו הכל את יד ה' במידת הדין "ועל פני כל העם אכבד". ידעו כולם שהקב"ה לא יסלח, וע"י זה יזהרו בכבודו.

 ה"ספורנו" אומר שבני אהרן חשבו שאחר שיצאה אש מלפני ה' ושרפה את הקורבנות על המזבח, ראוי להביא קטורת- כמו אחרי הקרבת תמיד של שחר ושל בין הערביים. וכן מדייק הרמב"ן שהקטורת לא הייתה זרה, שהרי לא נאמר "קטורת זרה" אלא "אש זרה". והיינו שחטאו בזה שחשבו שעבודתם היא להחליט מתי איך ואיפה מקריבים מה. ייתכן שכוונותיהם היו טובות ואולי אף נכונות. ועל זה ענה הקב"ה: לא. נכון שבעבודת ה' יש מקום ליצירתיות של האדם. יש מקום לאדם, ע"פ שיקולו, לעשות מעשים כאלו או אחרים בכוונות כאלו או אחרות, כל עוד שהדברים נעשים לשם שמים. אך המדריך הוא התורה וכנגדו המשכן ועבודתו. ושם, במדריך, אין לשנות גם אם נראה לנו שיש לשנות. כחלק ממשמרת המשכן בא המעשה הזה להראות שביסוד לא משנים כלום. ויתרה מכך, ע"י מעשה זה נתגלתה השכינה לישראל, כדי שיראו כולם, שעל הכל הקב"ה יסלח אבל לא על שינוי העקרונות והיסודות שעליהם בנויים תורתו ועמו. אפילו צדיקים גדולים כנדב ואביהוא ששקולים כנגד משה ואהרן, אל להם ליגע באש תמיד, בנר המערבי.

 ואומר הרמב"ן שלאחר שחטאו והביאו קטורת ולא שמו לב לאש זרה, התוצאה הייתה, שיצאה אש הראויה לקטורת, וכלתה אותם. אותה "אש תמיד" שעומדת על המשמר עשתה את עבודתה. ואשר הבין כאן משה ואמר לאהרן, הוא הסוד שבקטורת. "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" הוא אותו "ונקדש בכבודי" הנאמר בפרשת תצוה, ונקרא "במכובדי", שהקב"ה מראה לישראל את מידת הדין ע"י הצדיקים אשר נמצאים בדרגה גבוהה, וראוי לנהוג בהם כך שיראו הכל וילמדו. דרך הצדיקים הקב"ה מראה את שכינתו. אם ע"י מעשיהם שינהגו בזהירות עם מדת הדין, ואז יש בכוחם לעצור המגיפה בקטורת. ואם ע"י שישנו בקטורת - במידת הדין, ואז מידת הדין תפגע בהם לעין כל. ובכל זאת, גם אז יגרמו ל"ועל פני כל העם אכבד".