שמעיה רייכמן
ערב שבועות תשס"א
חג השבועות
ספר במדבר פרק כח
(כו) וּבְיום הַבִּכּוּרִים
בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעתֵיכֶם מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה
לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ:
ספר דברים פרק טז
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעת
תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפר שִׁבְעָה שָׁבֻעות:
(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעות
לַה' אֱלקיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה'
אֱלקֶיךָ:
ספר שמות פרק לד
(כב) וְחַג שָׁבֻעת תַּעֲשֶׂה
לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:
חג השבועות הוא חג שונה משאר חגי ישראל מכמה בחינות. ראשית,
אנו קוראים לו "חג מתן תורה" למרות שלא מוזכר בתורה כל קשר בין חג זה לבין מתן
תורה. שנית, שאר החגים באים להזכיר לנו משהו, ואנו חוגגים את מה שעבר עלינו.
כגון: בפסח אנו מזכירים את יציאת מצרים ואת הגאולה העתידה. בסוכות אנו נזכרים
"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". בחג השבועות לא מוזכרים בתורה שום עניין
וסיבה לחג זה, חוץ מכך שמביאים ביכורים ושתי הלחם.
עוד צריך ביאור, לשון הפסוק בחג זה שונה מבשאר החגים. פעמיים
התורה אומרת לשון "עשיית" החג. "וְעָשִׂיתָ
חַג שָׁבֻעות לַה' אֱלקיךָ", "וְחַג
שָׁבֻעת תַּעֲשֶׂה לְךָ". בחג הפסח כתוב (ספר
שמות פרק כג טו)
"אֶת חַג הַמַּצּות תִּשמר" דהיינו שהחג קיים, אך רק
צריך לשמור אותו. וכן בסוכות
(ספר ויקרא פרק כג לט)
"אַךְ
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יום לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת
הָאָרֶץ תָּחגּוּ אֶת חַג ה'" היינו החג קיים, רק שצריך
לחוג אותו. משא"כ בשבועות התורה אומרת "וחג שבועות תעשה לך" ולא כתוב על מה
ולמה.
ונראה לבאר, שהרי ברור שלכל חג ישנה סיבה. זה מדוייק ג"כ
מהמילה "חג" שפירושה "סובב". דהיינו: חג בא לסמל שמחה על משהו מסויים בעבר או
בהוה שאנו שמחים עליו או איתו. את כל שאר החגים הקב"ה נתן לנו ככתבם, עם כל
הפירושים והסיבות למה אנו חוגגים אותם. לגבי חג השבועות, אמר הקב"ה (ספר
ויקרא פרק כג טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם
אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה:
קחו שבעה שבועות, סיפרו אתם, ועשו מהם משהו שלבסוף כדאי לחוג
אותו. זהו חג שכל אחד ואחד צריך לייצר את סיבתו ולעשותה, ואז לחוג על הוויתו
וסיבת קיומו, שיש לו הכח והיכולת לפעול בצורה זו. וכן בפסוק (ספר
במדבר פרק כח כו)
וּבְיום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'
בשָׁבֻעתֵיכֶם מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא
תַעֲשׂוּ: התורה קוראת לכך השבועות שלנו, שע"י שחשבנו
עליהם ועל מה שעשינו בהם, הם נהיו השבועות שלנו ועל כך בא חג השבועות.
(מסכת פסחים דף סח ע"ב) "אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן
נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא", ונשאלת השאלה: אם זהו יום שניתנה
בו תורה, למה שלא נעסוק בתורה בלבד, ויהיה כולו לה'? מדוע יום שנתנה בו תורה
הוא סיבה לשמוח גם באכילה ושתייה? ויש לבאר: חג שבועות הוא יום שנתנה בו תורת
חיים. הוא היום שבו לימדנו הקב"ה איך לחיות בעולם הזה. וכמו שאמר רב יוסף (שם)
"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה
יוסף איכא בשוקא". ביום זה אנו שמחים על דרך התורה אשר באמצעותה הבדילנו משאר
העולם. שהרי אנו לכאורה חיים באותו עולם עם הגויים, אבל אנו מובדלים ע"י צורת
חיינו. ועל זה שמח רב יוסף שאם לא יום מתן תורה היינו כמו שאר העולם. לא היתה
לנו אפשרות ליצור מצבים חדשים ע"י הכוונות והמחשבות שלנו. אבל עכשיו על ידי
קבלת ולימוד התורה אנו עושים את ימינו ועיסוקנו לחיי נצח ע"י הכרה שהכל לשם
שמיים.
לכן ביום חג השבועות אומר רב יוסף: דווקא ביום מתן תורה הכינו
עגל משובח, שזהו אשר לימדתנו התורה: איך אוכלים בשר משובח, והוא יקרא קרבן ולא
תאווה. ובזה הבדילנו מן העמים.
ולפי זה מבואר: הקב"ה אומר לישראל קחו פרק זמן, ולבסוף עשו
ממנו חג ביום של קבלת התורה. אל תעשו את זה בזמן של רוגע ושלווה, כשאין עבודה
בשדות. אלא דוקא בזמן הקצירה והעבודה הקשה, זהו הזמן לקנות במ"ח קנייני התורה.
דוקא עכשיו, ע"י שלבסוף תביאו מהשדות ביכורים לה', תוכיחו שהחיים הגשמיים
יכולים להיות רוחניים ונצחיים כדרך התורה, ועל זה כדאי "לעשות חג". ע"י שאנו
זוכים ששבועות אלו נהיים שלנו,
"בְּשָׁבֻעתֵיכֶם"
אנו זוכים ל"וְחַג
שָׁבֻעת תַּעֲשֶׂה לְךָ". שהרי אנו יוצרים את הסיבה לחג
זה, וכמו שאמר רבא (מסכת קידושין דף לב ע"ב) "תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו
יהגה יומם ולילה". כך השמחה והחג נהיים שלנו.
