בס''ד

פרק י"ז פסוק ד') דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. (פסוק ז') ולא יזבחו עוד לשעירים אשר הם זנים אחריהם. (פסוק י"א) כי נפש הבשר בדם היא.

נצטווינו כאן שלא לשחוט בשר חולין כלל, וכן לא לשחוט קרבנות מחוץ למחנה. ובהמשך, נאסר אכילת הדם. ויש לבאר את סיבת איסורים אלו. וכן צריך ביאור הקשר של פסוק ז' לכאן.

 הרמב"ן מבאר שבתחילת היצירה כשנברא האדם והבהמה, לא היה לאדם רשות להרוג ולאכול בהמה. אמנם הבהמה נוצרה עבור האדם, אבל רק כדי שדרכו יכיר את בוראו. אחרי המבול כשנח הקריב קרבנות והיה לריח ניחוח לה', הקב"ה התיר לאדם אף לאכול את בשר הבהמה ע"י שחיטה. הוא נתן לאדם את הבהמה להנאתו הגשמית, וכן לכפר על נפשו בנפש הבהמה. (פסוק י"א) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם. דם הבהמה מכפרת על דם האדם. מותו באה במקום מות האדם.

 כשהותר לאכול בשר, ההיתר הוא אף להנאת האדם. אבל כאן, בני ישראל במדבר לומדים על משמרת המשכן. הם לומדים שאף הנאת האדם צריכה להיות למטרה מסוימת, השראת שכינה בתוכנו. אין ארוחות חינם. וכהמטרה באכילה היא לקרבן לה', אז ההנאה מוצדקת. נצטווינו לא לשחוט בהמות חולין. הכל צריך להיות קודם כל לה', ואח"כ לאכול להנאה. וכן, הקרבנות עצמם צריכות להיות מוקרבות במשכן לפני ה', כדי להזכיר לשם מי מקריבים, ולא יטעו חלילה לחשוב מחשבות זרות.

 "ולא יזבחו עוד לשעירים אשר הם זנים אחריהם". הרמב"ן מסביר, השעירים הם יצירות שנוצרו עם יצירת האדם אבל אין להם שום כח להרע או להטיב נגד רצון ה'. ואדם המאמין בהם הוא זונה מתחת אלוקיו. אם כן, כל בהמה הנשחטת לשם אכילה סתם, וללא מטרה לשמו יתברך, נחשב כזובח לשעירים. וזה מה שהתורה אומרת כאן, כל בהמה צריכה להיות כקרבן. וגם כשיותר שחיטת חולין, המטרה צריכה להיות אותה מטרה עילאית, ולא מטרה זרה.

 בהמשך נאסר אכילת הדם. והסיבה לכך, האדם נוצר מארבע יסודות. חומר, הוא הממשות שבאדם הגשמי. רוח, הוא המשמעות וההבנה שיש לאדם, והכוונות שיש מאחורי מעשיו. אש, הוא החי שבאדם, הנותן את האפשרות להרגיש ולקשר בין ההבנה ההרגשה והחומר, ולפעול. מים, דם, הוא הנפש המקשר בין החומר לגוף. ללא דם, אין אפשרות לרוח להתחבר עם החומר. אין נפש ללא דם.

הבהמה גם היא נוצרה מארבע יסודות אלו. אבל כח הרוחני שלה מוגבלת לרמת ההישרדות בלבד. יש לה הבנה למה היא צריכה כדי לחיות, ולפרות. והכל ברמה המינימלית כדי לשרוד. נפש הבהמה, דמה, יש ביכולתה לקשר בין בשר חומרי לרוח מינימלית בהמית. אין לה את הכח שיש בדם האדם המקשר בין אותו חומר בהמי אבל עם רוח אלוקי, כח בלתי מוגבל של הבנה ויצירה.

 אדם האוכל בשר, מערב בבשרו בשר בהמה. שניהם באים מאותו חומר ואין בזה כדי להזיק, אלא להפך, האדם משתמש בבהמה והופכה לרוחנית יותר ע"י שאכילתו תועיל לעבודת ה'. אבל דם הבהמה שתתערבב בנפש האדם, תגביל את כח דם האדם. היא לא תתן לרוח האלוקי להיות קשורה בגשמיות האדם, ותהפוך את האדם לבהמי יותר, מוגבל יותר, וקרוב יותר לאדמה. וזו סיבת איסור אכילת הדם.